בעקבות מתקפת שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה, מספר בלתי נתפס של חיילים ואזרחים מתמודדים עם פציעות קשות. בעקבות פציעתם, לא מעט מהם ייאלצו לצאת לדרך חדשה כקטועי גפיים. זו התמודדות בלתי נתפסת, ברמה הגופנית והנפשית. כאן נכנסים לתמונה מערכת הבריאות והביטחון, שאחראים על הטיפול והשיקום הראשוניים. אבל גם החברה האזרחית משחקת תפקיד, ארגון "הצעד הבא" פועל במטרה לסייע לקטועי גפיים להגיע לתפקוד מקסימלי ולעצמאות תפקודית ופיזית, ומפעיל את תכנית "עמית מלווה" שפועלת בשיתוף מפעל הפיס.
במסגרת "עמית מלווה", קטועי גפיים "ותיקים" מלווים קטועי גפיים שזה עתה החלו להתרגל לפציעתם, אחרי שלבי השיקום הראשוניים. החיבור בין קטוע ותיק לקטוע חדש נעשה לרוב דרך מכנים משותפים בין השניים: פציעה או התמודדויות פיזיות בנסיבות דומות, תחומי עניין משותפים. הליווי מתחיל כבר בשלבים הראשונים בחזרה לעולם שמחוץ לבית החולים, בפן הפיזי, הגופני והביורוקרטי.
על רגל אחת: מילון המונחים המקוצר של קטועי הגפיים שאתם חייבים להכיר
כדי לדעת עוד על ההתמודדויות של מטופלים קטועי גפיים בכלל ומאז פרוץ המלחמה בכלל, שוחחנו עם מנהל המרכז השיקומי לוינשטיין, ד"ר חגי אמיר. אמיר רופא ותיק ומנוסה בתחום האורתופדיה, עם שנים של התמחות בתחום, אבל הוא בראש ובראשונה מכריז בגאווה "התחלתי כרופא צבאי". אחרי שהשתחרר, נהיה מומחה אורתופדיה ושיקום והגיע לבית לוינשטיין לפני כעשר שנים. "הגעתי לכאן כמנהל המחלקה לשיקום אורתופדי, וכעבור חמש שנים קיבלתי על עצמי את ניהול כל המוסד השיקומי".
"כל יום שומעים על נפגעים ונופלים. החטופים שלנו עדיין בשבי, תושבי קווי העימות חיים הרחק מביתם. ובתוך כל זה, אני נכנס מדי בוקר למרכז השיקומי לוינשטיין, ויש פה אור גדול. יש פה תקווה. אתה מקבל אנשים שבורים ומוציא אותם שלמים. אנשים באים הנה במאוזן ויוצאים מפה על הרגליים. אפשר לראות את התקווה הזאת בכל מי שנמצא פה. את ההתקדמות ואת הזיק בעיניים. את השמחה בלב של המטופלים והמטפלים. זה עולם אחר".
בבוקרו של שבעה באוקטובר, ד"ר חגי אמיר התפלל. "כשסיימתי בבית הכנסת המתפללים שרק נכנסו סיפרו לנו שיש בעיות ומחבלים בדרום", הוא נזכר. "פרצה מלחמה. באותו הבוקר, הודעתי למטה שאנחנו מגיעים לבית החולים. ברגע שפורצת מלחמה יש הרבה דברים שעלינו לעשות בבית החולים: לפנות את הקומה העליונה, לשחרר מטופלים שיכולים להשתחרר הביתה, לפנות מקום לנפגעים שיגיעו".
במרכז השיקומי לוינשטיין, אנשי הצוות התכוננו לקבל את הפצועים מהשביעי באוקטובר. "השיקום הוא תמיד מופע אחד אחרי המופע הראשוני", מספר אמיר. "רק אחרי שמטופל מיוצב, הוא מגיע לבית לוינשטיין. המקרים הקשים הם אלו שצריכים את השיקום, ולכן לוקח להם יותר זמן בבית החולים הכללי עד שמייצבים אותם. מבצעים בהם ניתוחים, נותנים להם דם, מסדרים להם את כלי הדם, את כל מה שצריך".
אנחנו נמצאים כעת בנסיבות בלתי אפשריות וחסרות תקדים, אבל מבחינת העבודה השוטפת, במרכז השיקומי לוינשטיין בוחרים לקחת גישה אחרת: "שיקום זה שיקום זה שיקום", מבהיר אמיר. "בין אם זה קרה במלחמה, בפעילות שגרתית בעת מעצר ביהודה ושומרון, בטראומה, או בתאונת דרכים קשה. כשמדובר על שיקום, חשוב לזכור שמולך נמצא אדם. אדם עם רצונות, צרכים, רגשות, משפחה, עבודה, קהילה. כל אלה נשכחים כשהמטרה היא רק לטפל בפציעה הפיזית. השיקום עושה זום-אאוט כדי לבדוק מה הבנאדם צריך, ואת זה עשינו תמיד. הדברים הם אותם הדברים, וההתייחסות צריכה להיות התייחסות כוללנית לבנאדם הספציפי".
אתה זוכר רגע במהלך תשעת החודשים האחרונים שבו, כרופא, הלב שלך נשבר?
"ברגע שאנחנו מגיעים כאנשי מקצוע לטיפול, אנחנו משנים את המיקוד שלנו מהלב אל השכל. שמים מחסום על החלק הרגשי, ואומרים כרגע יש לי מה לעשות. אם אני עומד, בהליך כירורגי, לקטוע למישהו את הרגל, אני לא יכול להזדעזע. יש עבודה שעלי לעשות. אם אתחיל לערב בניתוח את הרגש שלי, לא אוכל לנתח. זה נכון גם לגבי השיקום. אם אתחיל לבכות על הטראומה הקשה שעבר המטופל שלי כאשר אני צריך לבנות עבורו תכנית שיקומית, לא אוכל לטפל בטראומה הזאת. זאת ההגדרה של אמפתיה קלינית: דאגה מנותקת. אסור להיכנס עם הנשמה לתוך המטופל, כיוון שאם אתה עושה את זה, אתה בעצמך לא תוכל לתפקד".
אתם מספקים תמיכה למשפחות המטופלים?
"כן, העובדים הסוציאליים עובדים עם כל מעגלי התמיכה של המטופל. מדברים עם המשפחה, יושבים איתה, מטפלים בה ובמטופל יחד, וגם רק במשפחה לבדה, אם צריך".
מה יכולים להיות הקשיים של המטופלים אחרי השיקום?
"הטיפול הראשוני שמספקת המערכת מעולה. ההמשך תלוי בבנאדם. יש אנשים שיודעים להסתגל ולמצוא את הדרכים לעשות כל מה שצריך כדי לפרוץ קדימה. יש כאלה שהם פחות אקטיביים בפיתוח החיים שלהם, ולהם המערכות צריכות לספק את זה, למשוך אותם, לחזק ולחבק אותם. הם צריכים את התמיכה בקהילה".
ומה עם יוזמות כמו "עמית מלווה"? מה החשיבות של תכניות כאלו?
"המטופלים הוותיקים שמלווים את המטופלים החדשים כבר הספיקו להיכשל ולהצליח ולעבור את הטלטלות של השיקום שלהם כדי לחסוך מהמטופל החדש שהרגע יצא מהשיקום את אותם כישלונות. מה שהמערך הממסדי לא נותן, ייתן ביום-יום העמית המלווה. עמית מלווה בא ללוות את הפער שקיים בקהילה. אם אין ליווי מקצועי טוב, נסתפק בליווי אישי".
אתה יודע אם יש משהו שמאפיין את המטופלים קטועי הגפיים החדשים שמגיעים אליכם לשיקום?
"מדובר באריות עם רוח לחימה. הרוח הפנימית לנצח. רוח שתנצח כל דבר, גם אם הוא קטוע שתיים או שלוש גפיים, והם מנצחים. בזכות הרוח הזאת בנינו להם חדר כושר-על, עם שקי אגרוף, מתיחות חבל, משקולות. הם רוצים להתאמן במקסימום. כשהנשיא לשעבר רובי ריבלין היה פה בביקור עברנו על יד חדר הפיזיותרפיה של האורתופדיה, ופתאום בא אלינו בריצה, לכיוון ריבלין, חייל עם קטיעה מתחת לברך. הוא רץ כדי להגיד לו שלום. ריבלין התחיל לבכות וחיבק את החייל. החייל הזה כעבור יומיים השתחרר וחזר ליחידה, כדי להילחם".
מה מאפיין את האזרחים?
"חלק ניכר מהאזרחים שאנחנו מטפלים בהם פונו מביתם. בשעה שאין להם בית לחזור אליו, הם גם צריכים להשתקם. לחיילים, לעומת זאת, יש אחד את השני, יש להם פה משהו חברתי שנוצר. עמיתים, קבוצת תמיכה".
מתי אתה רואה את התקווה אצל המשוקמים?
"זה האור בעיניים שיש לאותם אנשים. זה לא יסולא בפז. כל אחד שמגיע לכאן בטוח שזה סוף העולם, שהוא יהיה פה עכשיו שנה ולא יודע איך ואם ייצא מפה בכלל. אני בא אליו ומתאר לו מה הוא הולך לעבור עכשיו, מה השלבים, מה יעשה בכל שלב ואיך הוא מתכונן לצאת מפה ובעוד כמה זמן. וכשאני אומר לו את זה", מספר ד"ר חגי אמיר, "העיניים של המטופל נפתחות יותר ויותר והזיק שבהן נוצץ יותר ויותר".
דווקא במקום שבו אמורים, לכאורה, למצוא רק כאב וקושי, ניתן למצוא גם אור גדול, תקווה אמיתית, ולראות בעיניים איך לכל פצע יכול להיות מזור. עם תכניות כמו "הצעד הבא", יש כאלו שיוכלו לראות בעצמם שיש עתיד גם אחרי הפציעה, ושהוא יכול, יום אחד, להיות ורוד.
על רגל אחת: מילון המונחים המקוצר של קטועי הגפיים שאתם חייבים להכיר
רוצים לקרוא עוד סיפורים מרגשים ולקבל מידע נוסף על הזכויות השונות? היכנסו למתחם התוכן המיוחד של פרויקט עמית מלווה>>