אלפי פצועי מלחמת חרבות ברזל ונפגעי ה-7 באוקטובר, מתמודדים בימים אלו עם פציעות קשות ומורכבות וביניהן קטיעות גפיים. לרוב מדובר על קטיעת יד או רגל, במיקומים שונים מעל או מתחת למפרקים, ולעיתים אף בקטיעת מספר גפיים במקביל. עבור כלל הפצועים הקטיעה מגיעה בפתאומיות שכן הם אינם זוכרים במדויק את אירוע הפציעה וכל שהם יודעים הוא שהם התעוררו במיטת בית חולים ושם הודיעו להם לתדהמתם על כך שהצוות נאלץ לקטוע להם את אחת מידיהם או רגליהם.
אם עד היום מרבית הקטועים החדשים מדי שנה היו קטועי מחלות או תאונות שונות, הרי שאירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שינו את התמונה ולמחלקות האורתופדיה הגיעה מסה אדירה של למעלה מ-65 קטועים חדשים ממסיבת הנובה ומהקרבות בעזה. מדובר על זינוק אדיר במספר הקטועים בישראל בפרק זמן קצר. "הגידול העצום הצריך את בתי החולים להיערך אחרת, ואצלנו בשיבא למשל הגדלנו את מספר התקנים ואת מספר המיטות כדי להתמודד עם ריבוי הקטועים", מעידה ד"ר אנדראה בוק, פסיכולוגית שיקומית מומחית ופסיכולוגית אחראית שיקום אורתופדי בשיבא תל השומר, העובדת מעל 20 שנה עם קטועים.
מניסיונך את רואה הבדל בגישה האישית בין חיילים קטועים לבין קטועים אחרים?
"לחיילים במלחמה הנוכחית יש משמעות לקטיעה והיא מאפשרת להם לקבל את המצב החדש בצורה יותר רכה. מבחינתם הם איבדו גפה או גפיים, לא כי הם לא שמרו על עצמם בעבודה או שנהג שיכור נכנס לצומת ופגע בהם אלא בגלל שהם מילאו שליחות והגנו על המדינה. זה מאפשר להם לקבל את הדברים בצורה יותר טובה. אבל בסופו של דבר גם אצלם, ההלם והחרדות מגיעים בהמשך כי הם מגלים פתאום שדברים שהם תכננו כמו למשל הטיול הגדול אחרי השחרור, כבר לא יקרו".
אחד השלבים הראשונים והחשובים ביותר אם כן בשיקום הקטועים הוא הטיפול הפסיכולוגי, המאפשר להם לקבל את הפציעה הקשה (תוך כדי התמודדות עם השאלה הנצחית: למה זה קרה דווקא לי), להשתקם ולהמשיך בחייהם.
הקטועים מחולקים לקטגוריות שונות, כאשר לכל קבוצת קטועים יש מאפיינים ייחודיים משלה המתווים את ההתמודדות הפסיכולוגית הספציפית לה. "בליווי הפסיכולוגי של הקטועים אנו מבצעים חלוקה גסה בין קטועי טראומה (תאונות, מלחמות וכו') לבין קטועי מחלות", היא מספרת. "אצל קטועי טראומה האירוע הוא מידי ואין להם זמן להתכונן אליו נפשית. אדם שיצא מהבית עם 4 גפיים ומתעורר בבית החולים כשמשהו השתבש לעומת זאת אצל קטועים ממחלות כמו סוכרת, כלי דם או סרטן התהליכים יותר ארוכים ויש להם את היכולת להתכונן לתהליך, מה שמקל עליהם לקבל את הקטיעה ולהמשיך בחיים. יש הבדל משמעותי בין מצב בו אתה יודע שהקטיעה הולכת לקרות ומתי לבין תאונה או פעולה מבצעית בה פתאום התעוררת בבית חולים בלי גפה".
כיצד אתם ניגשים לקטועי טראומה? כיצד התהליך מתנהל?
"הם מתעוררים בבית החולים אחרי ניתוח וזה מתחיל באיזשהו הלם שבו הם מתחילים להבין שהחיים אותם הכירו עד כה ישתנו. כשהם מגיעים אלינו לשיקום הם מתחילים להבין את המשמעות של הקטיעה ואז יכולות להופיע תחושות של דיכאון או חרדה, כשלכך מתלווה לעיתים פוסט טראומה (כאן חשוב להדגיש שלא כל אדם שעובר אירוע טראומתי ייפתח פוסט טראומה). בהשוואה לטיפול הפיזיולוגי גם בטיפול הנפשי אנו בודקים קודם כל מהו המצב הרגשי של הפצוע ובאיזה אופן הוא מקבל את מה שקרה לו. לאחר שמיפינו את המצב הנפשי של הפצוע ואנו מבינים עם מה הוא מתמודד אנחנו מתחילים בטיפול הפסיכולוגי הכולל בין היתר תהליכים של "אבל" על הגוף הקודם שהיה לו, תכנים שקשורים לדימוי הגוף, תכנים שקשורים לדימוי העצמי באופן כללי כמו תפקידים במשפחה, תפקידים מגדריים וכן הלאה. המטרה היא ללוות את הקטוע איפה שהוא נמצא ולגרום לו להבין שהוא יכול להמשיך בחיים כמעט רגילים, לצד הקטיעה.
בסוף, כל אחד, בין אם מדובר על חייל או קטוע מחלה, מחפש את המשמעות לקטיעה ולמה היא קרתה לו. הדברים האלו הם תלויי גיל, מקום בחיים, חתך סוציו אקונומי, השקפה דתית וכן הלאה. יש אנשים שרואים בזה התערבות של כוח עליון, משהו שאין להם שליטה עליו, וזה מאפשר להם להמשיך בחייהם בצורה יותר מהירה. אנשים רוצים לדעת שזה לא קרה להם סתם. קטועי מחלות למשל, תופסים הרבה פעמים את הקטיעה ככורח המציאות, כתהליך שבעצם הציל את חייהם".
על רקע דברים אלו, יצא לאחרונה מפעל הפיס בפרויקט "עמית מלווה", בשיתוף ארגון "הצעד הבא" שמטרתו ללוות את הקטועים החדשים ביום שאחרי. במסגרת הפרויקט, כל קטוע חדש ילווה בקטוע ותיק, שיעזור לו במסע המאתגר שמחכה לו.
מאז פרוץ המלחמה מגיעים חברי העמותה מדי יום לבתי החולים, שם הפצועים מאושפזים, במטרה ללוות את הקטועים ומשפחותיהם, הן פיזית והן נפשית, לאורך תהליך השיקום שבהמשכו יותאמו להם הטכנולוגיות המתקדמות ביותר עבורם.
אנדראה, איזה סיפורים נחרטו אצלך בזיכרון לאורך התקופה הקשה והמורכבת בה אנו נמצאים?
"בסוף זה מורכב מהמון סיפורים קטנים של חיילים צעירים יותר וצעירים פחות, רווקים או בעלי משפחות, כל אחד והיכן שהקטיעה מצאה אותו בחיים. אני כן זוכרת שהתקופה הקשה יותר הייתה עם תחילת המלחמה, עם קטועי מסיבת הנובה. הם בסך הכל יצאו למסיבה וחזרו בלי יד או רגל, כשרובם גם חוו זוועות. חלקם אנשים שניצלו בנס ושכבו מתחת לערימות גופות, מעמידים פני מתים. כל הדברים האלו מאוד השפיעו עליהם ואצלם ראינו יותר מאפיינים של חוסר שליטה. במבחן הזמן לקח להם יותר זמן להתאושש מהקטיעה".
"כשהתעוררתי מהניתוח, פתאום ראיתי את גלי"
בן בנימין, צעיר מלא חיים ושחקן כדורגל, לא יכול היה לדמיין כיצד לילה של חגיגות ומוזיקה יהפוך לסיוט בלתי נתפס. יחד עם בת זוגו האהובה גלי, אחיו וחברים נוספים, הגיע בן למסיבת הנובה בדרום הארץ, מצפה ללילה של שמחה וריקודים. אך גורלם, כמו של רבים אחרים, השתנה באופן דרמטי.
"הגענו למסיבה סביב 1:45 עם אח שלי, חברה שלו וגלי. היינו במסיבה עד 6:30, כשהתחילו הטילים. אחרי חמש דקות החלטנו שאנחנו עפים משם. חזרתי עם גלי ברכב של שני, חברה שלנו שעבדה במסיבה, בזמן שאח שלי וחברה שלו ברחו ברכב אחר".
בן מתאר את הרגעים המפחידים כשהבינו שהם תחת מתקפה: "ראינו שוטר שסימן לנו להיכנס למיגונית. הרגשנו בטוחים. חשבנו שאנחנו בסדר ונכנסו למיגונית. היינו יחסית באמצע שלה ואחרינו הצטרפו עוד הרבה אנשים".
אולם המציאות התבררה כאחרת: "במיגונית, אחרי חמש דקות, התחלנו לשמוע את היריות. שתיים-שלוש דקות אחר כך כבר הייתה מלחמה מחוץ למיגונית ולא היה לנו איך לזוז משם. ואז הגיעו הרימונים. ממש ראיתי אותם מגיעים. רימון אחד נפל בין הרגליים של כל האנשים ולא היה סיכוי לעשות כלום. לא היה מקום לזוז בכלל. באותה שנייה הרגשתי שהמיגונית קורסת ומסתבר שאיבדתי את ההכרה אחרי שזרקו עוד שלושה רימונים".
בן מתאר את הרגעים הקשים לאחר הפיצוץ: "היו שם פצועים והרוגים. השאר פשוט ברחו. כולם צרחו, בזמן שאני הייתי בטלפון עם דוד שלי ואח שלי, אמרתי להם שאנחנו פצועים ואין לנו רגליים. אמרתי להם שאנחנו הולכים למות. הבנתי באותו רגע שאין לי רגל וגם ראיתי שלגלי אין רגל. אז חיבקתי אותה חזק בזמן שהיא צרחה".
בן מספר על הרגעים המבלבלים שלאחר החילוץ: "באותם רגעים הייתי משוכנע שגלי נהרגה, כי ראיתי בחורה שוכבת על הרצפה ללא רוח חיים, שהייתה עם בגדים זהים לבגדים של גלי. לא הסכמתי שיקחו אותי משם עד שלא יפנו את גלי. הוא הבטיח לי שהוא יעלה את גלי ואז הוא העלה אותי לרכב ונסענו. איבדתי שוב את ההכרה ברגע שהעלו אותי לרכב, ושם עשו לי חוסם עורקים".
למרבה המזל, הסיפור של בן וגלי הסתיים בנס: "כשהתעוררתי מהניתוח, פתאום ראיתי את גלי. הרמתי את היד ונופפתי לה, ומאז אנחנו לא נפרדים".
כשנשאל על ההתמודדות הנפשית, בן משתף: "בתקופה של לפני החתונה, היה קצת קל יותר, כי הראש שלנו היה בחתונה. אבל יש ימים כאלו וכאלו. זה צף כל הזמן. כל אזעקה או כל חשש ביטחוני מחזירים אותנו אחורה. כמעט פעמיים שלוש בשבוע אני חולם על מה שהיה. לא קל להמשיך קדימה, זה רודף אותנו".
בן מדגיש את החשיבות של תמיכה הדדית: "עצם זה שקטועים ביחד זה עוזר. תמיד יש מה ללמוד. זה רק תורם". לסיום, בן משתף תובנה חשובה שלמד: "לא להקשיב לאנשים אחרים. אמרו לי שאני לא יכול לעשות הרבה דברים שאני כן יכול לעשות. אין דבר העומד בפני הרצון".
בסופו של יום, הליך של קטיעה הוא הליך משנה חיים והאדם הקטוע נאלץ להתמודד עם הפציעה הקשה ומגבלותיה לכל שארית חייו. ויש לזכור, לא אחת מדובר על אנשים צעירים בשיא חייהם כך שההתמודדות הנפשית הופכת לאלמנט שיקומי קריטי. אבל כל זה לא אומר שאתם או בני משפחותיכם צריכים לעשות את זה לבד, או להרגיש לבד.
למידע נוסף ותמיכה נפשית היכנסו לצעד הבא >
על רגל אחת: מילון המונחים המקוצר של קטועי הגפיים שאתם חייבים להכיר
רוצים לקרוא עוד סיפורים מרגשים ולקבל מידע נוסף על הזכויות השונות? היכנסו למתחם התוכן המיוחד של פרויקט עמית מלווה>>