החזרה לשוק העבודה היא אחד האתגרים המשמעותיים אחרי פציעה משנת חיים כמו קטיעת גף. אתגר כזה עשוי לטמון בחובו את כל מה שקשה בשיקום: הכאב הפיזי, המבטים המרחמים, העובדה שהעולם פשוט לא מבין את ההתמודדות שלך, וגם את הטעויות שאנשים עשויים לעשות מתוך כוונות טובות. כדי להבין יותר טוב איך מגייסים את תעצומות הנפש כדי להתמודד עם החזרה לשוק העבודה שוחחנו עם אדר כהן (26) וקובי ג'רבי (45), שלוקחים חלק בפרויקט "עמית מלווה" של מפעל הפיס וארגון "הצעד הבא".
במסגרת הפרויקט, קטועי גפיים "ותיקים" חונכים קטועי גפיים שזה עתה החלו להתרגל לפציעתם במהלך שלבי השיקום הראשוניים. החיבור בין החונך לחניך נעשה לרוב דרך מכנים משותפים בין השניים: פציעה או התמודדויות פיזיות בנסיבות דומות, תחומי עניין משותפים. החונך מלווה את החניך בשלבים הראשונים של החזרה לשגרה, בכל היבט: הפיזי, הרגשי והביורוקרטי.
"הייתי קבלן ולפני חמש שנים נפלתי בזמן העבודה, בין הפיגום לסולם", מספר ג'רבי, שרגלו נקטעה בהליך כירורגי לפני קרוב לשנתיים, אחרי שמצבו הבריאותי לא אפשר לו להשאיר אותה. "מהרגע שנפלתי רציתי לדעת מתי אני חוזר לעבודה. זה מאוד חסר לי. זה היה התחביב שלי, החיים שלי, הכל. בעקבות הפציעה ישבתי הרבה זמן בבית ובבתי חולים, ולכן שמתי לעצמי כמטרה לחזור לעבודה. הפעם זה הניסיון השני שלי - הניסיון הראשון שלי לא צלח כל כך, עכשיו אני מקווה שאני חזק יותר פיזית ונפשית, בוא נראה. היום, למשל, היה לי יום מאתגר, אבל גם זה יעבור. הכל לטובה, ברוך השם".
על רגל אחת: מילון המונחים המקוצר של קטועי הגפיים שאתם חייבים להכיר
למה בעצם שמישהו יחזור לעבודה אחרי פציעה כזאת?
"כי החיים חזקים יותר מהכל, ואתה מתרגל להכל. יש ימים מאתגרים, אבל מתחזקים, בולעים ת'רוק ומחפשים את הפתרון כדי לעבור לשלב הבא".
אדר כהן מעצבת שמלות כלה וערב. "המקצוע בחר בי יותר משאני בחרתי בו", היא אומרת. "כל ילדה ונערה יודעת איזו כלה היא רוצה להיות. כשהיא מגיעה אלי היא מגשימה אצלי את החלום הזה. ובכלל, מרגש לראות מוצר שקם לאוויר מאפס בזכותי. מגיל 15 עשיתי לעצמי שמלות לאירועים, וכל אירוע היו משגעים אותי על השמלות. ככה זה התחיל. הייתי קונה בדים מכל שקל שהייתי מכניסה כמלצרית".
זה תמיד היה החלום שלה, אבל לפני כשנה וחצי הוא עמד בפני מכשול לא קטן: "עברתי תאונה במקסיקו, בלב הג'ונגל, בדרכי למסיבה", היא מספרת על תאונת הטרקטורון שבה נפצעה קשה. "נאבקתי על חיי באמצע שומקום, בלי אף אדם בסביבה. היד שלי נקטעה מהמקום. במשך כמה שעות הייתי בין חיים למוות, וניצלתי בזכות הנחישות לחזור הביתה לאמא ואבא שלי, ובזכות חוסם העורקים המאולתר שלי. היד נקטעה לי במקום, ולקח המון זמן עד שפינו אותי לבית חולים, בערך שמונה שעות. זה היה מפחיד, הייתי רחוקה מהכל, רחוקה מהמשפחה, ובזמן הזה כל המחשבות הכי רעות עברו לי בראש".
מאותו הרגע, אדר הייתה צריכה להתמודד עם הנורמלי החדש. "בדרך חזרה ארצה ישבתי במטוס בדרך לארץ ושאלתי את עצמי: איך אחזור לנגן בגיטרה ובפסנתר?" מספרת אדר. "ואז אמרתי לעצמי: רגע, אף פעם לא ניגנתי בפסנתר וגיטרה. אבל פתאום רציתי לעשות דברים שעוד לא עשיתי. ואיך אני אעשה את זה?"
רגעי משבר יכולים להזכיר לרבים מאיתנו כמה חזקים אנחנו - וכמה נחישות יש בנו. "עוד בשיקום דיברו איתי על הדברים שאני יכולה לעשות כמעצבת אופנה. לא חשבתי שזה משהו שיכול לפגוע לי בחלום - אז אין לי יד, ביג דיל. ישר ידעתי שאני אחזור לזה. אבל זה הלחיץ אותי, כמובן".
מה הלחיץ אותך?
"אחרי ארבעה-חמישה חודשים פתחתי סטודיו. בלי עובדת, בלי כלום. ידעתי שאני עומדת לקבל את הלקוחות, לסגור להם את הריצ'רצ'ים. אז פחדתי - מה אם אני לא אצליח לסגור את הריצ'רץ'? אבל אני בחורה אמיצה, ואמרתי לעצמי שפשוט אעשה את זה, ומקסימום אם לא אצליח אז לא אצליח. בהתחלה באמת לא הצלחתי לסגור את הרוכסן, אמרתי להם 'תדמיינו שזה סגור'. עם הזמן פיתחתי טכניקות ורכשתי ניסיון".
יש כאלה שיתייחסו לקטיעת איבר כרגע שבו הכל נגמר. יש כאלה שיתייחסו להתמודדות הזאת כעוד מכשול - וגדול ככל שיהיה, גם את המכשול הזה צריך לעבור איכשהו.
"חזרתי לעבודה קודם כל לשם היציבות הכלכלית", מספר קובי. "שנית, השתגעתי בבית. לא מצאתי את עצמי. הילדים כבר שאלו אותי מתי אני חוזר לעבודה. וכמובן, יש את כל התמיכה הזאת מסביב - מהמשפחה, , מהחברים שלי. עכשיו אני עובד עבור חבר ממש טוב שלקח אותי וגייס אותי אליו" ומעמותת 'הצעד הבא'
"צחי הוא העמית המלווה שלי, אבל אני אוהב לומר שהוא המלאך השומר שלי", מתגאה קובי. "גם משיחת טלפון אגבית בעשר בלילה סתם כדי לדבר אני יכול לגלות לו את הסודות הכי כמוסים. הוא מכניס אותי לפרופורציות לגבי הפציעה שלי. הוא הגב שלי. הוא יודע לעצור אותי לפני שאני מחליט החלטות בלי לחשוב עליהן עד הסוף, חולק מהניסיון האישי שלו בלי לגרום לזה להיראות כמו האופציה היחידה שיש לי".
ספר לי על פעם אחת שבה שמחת שיש לך את צחי.
"הדוגמה האהובה היא ברכיבת על אופניים. הוא דרבן אותי לבוא לרכב איתו ועם הקבוצה שלו, וכשהגעתי הוא קיבל אותי בכזה חום ואהבה, וזה נתן לי כזה בוסט שחבל על הזמן. זה היה ממש כבר מהבית-חולים, כשליווה אותי בשלב של התאמת הפרוטזה: מה לבחור ואיך לבחור ואיך לגשת, מה זה ליינר, מה זה בית גדם - את כל זה אני יודע דרך צחי".
אדר זכתה לתמיכה דומה דרך פרויקט "עמית מלווה" עם החונכת שלה - מורן אברויה. "בתהליך השיקום שלי נוצר קשר ביני ובין מורן, שעברה כריתת יד שמאל בצעירותה, כמוני. אחרי שהיא ראתה את הכתבות שמספרות את הסיפור שלי, היא באה לבקר אותי וככה נוצר הקשר".
"הקשר עם מורן הראה לי שהחיים לא נגמרים אחרי שעוברים תאונה כזאת", אומרת אדר. "עדיין אפשר לעשות דברים. מספיקה האוזן הקשבת ממישהי שמבינה אותי, שעברה משהו דומה, ומבינה את הכאב. אף אחד לא מבין באמת איזה כאב אנחנו עוברות, וכשדיברתי איתה היא הבינה. כל מיני שאלות הכי קטנות - מאיך לעשות קוקו, איך את מבשלת - עד לשאלות עמוקות יותר".
"פרויקט כמו 'עמית מלווה' נותן תמיכה שאי אפשר לקבל בשום מקום", אומר קובי. "זאת תמיכה שאי אפשר לקבל משום רופא, חבר או כל אדם אחר. זה משהו מדהים".
"פרויקט 'עמית מלווה' נותן לך כלים שאיתם אפשר להתמודד עם החיים, עם גופים כמו מס הכנסה וביטוח לאומי", מסבירה אדר. אתה זוכה לראות מישהו שהוא כמוך. וזה עוזר. זה מזכיר לנו שאנחנו לא אמורים לתת לאף מגבלה או קושי להגדיר אותנו. זה שאנחנו נחשבים 'נכים' לא אומר שאנחנו באמת כאלה".
על רגל אחת: מילון המונחים המקוצר של קטועי הגפיים שאתם חייבים להכיר
רוצים לקרוא עוד סיפורים מרגשים ולקבל מידע נוסף על הזכויות השונות? היכנסו למתחם התוכן המיוחד של פרויקט עמית מלווה>>