שבעה באוקטובר שינה הכל. המלחמה שפרצה בעקבות אותו יום השאירה את חותמה על רבים, חלקם עדיין כואבים וחלקם ממשיכים להיאבק בגאווה לצד האתגרים היומיומיים. עמותת "הצעד הבא" בשיתוף מפעל הפיס מפעילה את פרויקט "עמית מלווה" כדי לתת מענה לקטועי גפיים במהלך השיקום וחזרתם לשגרה, דרך חונכות פשוטה - קטועי גפיים "ותיקים" מלווים את אלו שהפציעה עדיין חדשה להם, ומלווים אותם לאורך התהליך ככל שזה נוגע להתמודדות הגופנית, הרגשית והביורוקרטית.
אבל הקושי לא מתחיל ונגמר בפצוע עצמו. מאחורי כל אחד מהפצועים עומדים אינספור אנשים שאוהבים אותו, ובראשם: המשפחה. "לפני המלחמה היינו מבקרים את הפצוע כשהוא בשיקום או במחלקה האורתופדית, ועם המשפחות היינו נפגשים על הדרך", מספר רונן ליטבק, מנכ"ל עמותת "הצעד הבא". "בתקופת המלחמה המפגש הראשון היה עם המשפחהבכל מקום שבו היו מטופלים קטועי גפיים".
אחת מהמשפחות האלה הייתה משפחת אשר מהיישוב קדומים. בן הזקונים של המשפחה, אורי, נפצע במסגרת שירותו כלוחם מילואים בחיל השריון בתחילת המלחמה, וכתוצאה מכך רגלו נקטעה. "כמו הרבה הורים שפגשתי אחר כך, לא חשבתי על פציעה", מספר מושי, אביו של אורי. "דאגתי שמודיעים לי על נפילת הבן, חלילה. פציעה זה סרט אחר לחלוטין, ואפשר לקרוא לזה 'משמח'".
"השבעתי את החיילת שהודיעה לי בטלפון שהיא לא משקרת לי. בדרך, כשנסענו לנהריה, דיברנו עם הרופא האורתופד שיצא מתוך הניתוח, וברגע ששמענו שזאת אורתופדיה כבר היינו יותר רגועים, והבנו שיש לנו את הבן. ברוך השם".
דברים דומים אפשר לשמוע גם מאורלי גדרון, אמה של גלי סגל. גלי בילתה עם ארוסה, בן, במסיבת הנובה, וכשהחלה מתקפת הפתע על יישובי הדרום השניים התחבאו במיגונית. כשנזרק רימון למיגונית, שני בני הזוג נפצעו קשה מאוד, ולשניהם נקטעה הרגל. "מבחינתי הבת שלי נולדה מחדש בשבעה באוקטובר", אומרת אורלי. "אני צריכה להודות בכל בוקר על כך שבן וגלי שרדו".
"בשבע ורבע בבוקר היא כתבה לי 'אמא'. בדיעבד היא עמדה לכתוב לי 'אמא אני אוהבת אותך', כפרידה", היא מספרת. "חיפשתי אותה במשך חמש שעות, פרסמנו פוסטים בפייסבוק, עד שב-12:15 כבר קיבלתי שיחת טלפון מהאחות בסורוקה".
"קודם כל דאגנו שישתלטו על הזיהום שנוצר בגדם שלה", היא אומרת. "אחר כך, כשהשתלטנו על הזיהום, היו חששות: איך היא תסתדר בחיים? איך היא תתמודד עם המציאות הזאת? לא הכל נגיש. איך הסביבה מקבלת את זה?"
ובכל זאת, אורלי ידעה שתהיה איתה לאורך כל הדרך. "אני ידעתי שאשנה פאזה במציאות חיי בהרבה היבטים. הפסקתי לעבוד. נרתמתי כל כולי. בשלושת החודשים הראשונים הייתי צמודה אליה ממש, ואז התחלנו תורנויות של המשפחה. הבנתי שהיא ובן צריכים אותי. ואני הייתי שם עבורם".
"קודם כל דאגנו שאורי בכלל יחיה", מספר מושי. "אחר כך דאגנו לאיכות חייו, ולאופן שבו הוא יתמודד עם הקטיעה. מה יהיה עם זוגיות? מה יהיה עם האמונה שלו כאדם דתי?".
"אבל הפציעה של אורי גם עזרה להוריד מאיתנו מחסומים של רגשות", הוא מודה. "היא אפשרה לנו להיות מאוד מחוברים אחד לשני, גם בזוגיות שלי ושל אשתי, וגם בקרבה שלנו לאורי, וגם במעגלים המתרחבים של המשפחה והחברים. זה נתן לנו לגלות רגשות באופן מוחצן בלי מחסומים, וגילוי רגשות מהסוג הזה זה דבר מאוד מחבר".
פרויקט 'עמית מלווה' מחבר בין קטועי גפיים "ותיקים" לקטועי גפיים שזה עתה החלו להתמודד עם פציעתם. בתקופת השיקום, אבל הפרויקט יכול להועיל גם למעטפת שמסביב לאותם פצועים. "פרויקט 'עמית מלווה' מסייע למשפחות הפצועים בכך שיש להם עוד מישהו שהם יכולים לדבר איתו", מרחיב רונן ליטבק. "לעיתים קרובות אנחנו רואים שאחד מבני המשפחה מדבר עם הקטוע הוותיק ומספר לו על דברים שקורים בבית, וכך הקטוע הוותיק יודע לתת טיפים למשפחה".
"זה פרויקט מאוד משמעותי שמזכיר לך שיש עם מי להתייעץ", אומר מושי. "יש מישהו שכבר עבר את המסלול שאתה עובר עכשיו. לראות את העמית המלווה עומד על רגליו, חלקם מגיעים להישגים בינלאומיים מטורפים מבחינת ספורט ואורח החיים, זה חזק ומעודד. בהתחלה, הייתי קצת בהלם: מה מדברים איתי עכשיו על החיים כקטוע-רגל? אנחנו עדיין נלחמים על הרגל. מצד שני, ההכרות עם קטועים ותיקים נתנה לנו הרבה תובנות וכוחות".
אילו תובנות הם נתנו לכם?
"הראשונה הייתה לתעד את כל התהליכים. בתום התהליך ראינו כמה זה חשוב, לראות איך אורי נראה בימים הראשונים ואיך הלך והתקדם, תרתי משמע. שנית, המלווים הולכים עם הפרוטזה גלויה, ומנרמלים אותה. זה מאפשר לנו להבין שזה נורמלי, זה לא משהו חריג ששם אותך בצד, אלא בליבת החברה.
"משפחות צריכות להבין שקטיעת גף זה אמנם מאוד קשה, אבל זה לא אומר שנגזרו על הילד שלכם חיים של נכה", מסכם ליטבק. "הוא לא חייב להיות תלוי באף אחד. יכולים להיות לו כעסים, והם יכולים לתת לילד שלהם את החיבוק הנכון. את התמיכה הנכונה. כשהילד מתעורר בטיפול נמרץ ורואה את ההורים שלו מסתכלים עליו במבט מנחם, הוא יכול לדעת שיהיה סוף טוב. יש דרך, אבל יהיה סוף טוב".
רוצים לקרוא עוד סיפורים מרגשים ולקבל מידע נוסף על הזכויות השונות? היכנסו למתחם התוכן המיוחד של פרויקט עמית מלווה>>